כשאני מלמדת פלייבק אני מקשיבה לסיפורים
בכל כך הרבה רבדים:
מה קרה?
מי היה שם?
מה הרגשות?
מה הדימויים?
מה ההפכים?
מקשיבה לשתיקות
שבין המילים
ולמילים שלא נאמרו
לשפת הגוף
לקול
למקצב
ולמשקל.
כך יצא שהיום שמעתי על-
מטפלת בבעלי חיים
שהמטופלת נעלה אותה בכלוב
בדיוק כשהבינה שהן עומדות להיפרד
ואז התחילה להיפתח בפני המטפלת.
על טיפול קבוצתי עם מס' ילדים מתמודדי נפש
בו התוכית ברחה מהכלוב
המטפלת צפתה היסטריה
בקרב הילדים היה צחוק משחרר מאד
על לידה שהתחילה בשבת
עם המון לחץ וסטרס והיסטריה
ורעש
ועל השקט הנעים במחלקה אחרי הלידה המשמחת.
על הדולה שעזבה את ילדיה ומשפחתה בשבת כדי להגיע אל אותה יולדת
על פתיחת השער הסגור של הישוב –
לא היתה פתיחה
ועל הפקק בציר 60…
על ההחלטה הפנימית שלה לחזור הביתה בנסיעה בשבת
לאחר ליווי הלידה
כשעמדה בצומת והפעילה 'וויז פנימי'( מילותיה שלה)
על הילד המטופל שדחה את המטפלת לאורך השנה
ועל השרקן החמוד ו'הפחדן' שלא נכח בטיפול…
את כולם המשתתפות.ים שיקפו למספרות.ים בסצינות תיאטרליות מרגשות ומצחיקות.
חיינו רגעים חזקים מהחיים תוך זמן קצר.
זה פשוט קסם.
וכעת העפעפיים כבדות
אולי יהיה קסם ואקשיב לסיפור שלה הגוף שלי שרוצה רק לישון…
