קוראים לה לונה-
אותה הכתרתי לי כסבתא מאמצת
אני הייתי בת 22 והיא היתה
בת 22+ חמישים
אישה קטנה עם תלתלים אפורים
שתמיד קראה לי ממהל'ה
ותמיד הביאה למפגשים מופלטות עם ריבות מדהימות עשויות מחצילים ועגבניות
ומשחקת נפלא על הבמה עם המון הומור
אני זוכרת עצמי
עומדת מול המראה
ולומדת בע"פ את כל המפגש שעלי להנחות
אני זוכרת החרדה שתקפה אותי
'אני רק בת 22 והן בנות 50 ו – 70, איך אני אלמד אותן?'
אני זוכרת שאבא שלי שיתף אותי על חוויה דומה
שהיתה לו מימיו כעובד צעיר
הוא עודד אותי והרגיע אותי
ובאמת הן היו קבוצה 'מתנה'
לא יכולתי לבקש קבוצה טובה יותר לסטאז' שלי בתיאטרון קהילתי
נשים חמות
נשים אוהבות
שעטפו אותי כאילו היו כולן סבתות ואמהות שלי
הנשים של תיאטרון קהילתי נאות הרצל בנתניה
בכל יום רביעי ב 20:00 במתנ"ס
נפגשנו ולמדנו תיאטרון
אני הייתי בונה את המערכים במשך יום שלם
אח"כ מתאמנת מול המראה על כל המפגש
עושה מה שעוזר לי להפחית את החששות
היתה לי מנחה נפלאה, עירית לוז, שלימדה אותי כל כך הרבה
גם על בימוי קהילתי וגם על בניית מערכים טובים בתיאטרון
המודעות הפמיניסטית שלי העמיקה במהלך שנותיי באוניברסיטה
ושם בקבוצה עלו סיפורים חזקים על
אהבה ואמונה,
על מקומו של הגבר ומקומה של האישה
וכך נכתב לו המחזה: 'והוא ימשול בך'
הן שיחקו את הסיפורים של החברות לקבוצה ושל חברות מהשכונה
הן שיחקו נשים כובסות – וכל העלילה התפתחה סביב הכביסה ושימוש בה כדימוי לכביסה המלוכלכת שאין מסתירים יותר:
זו שאינה מצליחה ללדת ורוצה עדיין להרגיש אישה,
זו החולמת לשיר ומושתקת ע"י בן זוגה,
זו המחתנת את ביתה בניגוד לרצונה ומשעתקת דפוסי דיכוי מוכרים…
מעל הבמה, בערב החגיגי של הצגת הבכורה,
מנהל המתנ"ס הציע לי להישאר לעבוד עם הקבוצה בשכר להפקה הבאה.
את ההצגה הזו הצגנו עוד פעמיים בפסטיבלים שונים בעיר נתניה ביניהם פסטיבל 'מוזות'
פסטיבל שכולו עשיה ויצירה נשית ברחבי העיר נתניה, במסגרת אירועי יום האישה הבינלאומי.
אני נזכרת בהן וליבי מתמלא געגוע
חלפו 18 שנים
ממני הן קיבלו את הבמה ואת המקום להשמיע את קולן
ואני בהחלט גדלתי שם על ברכיהן.
לאחר 3 שנים של עשיה משותפת ועוד הפקת תיאטרון
פרשתי כנפיים ועברתי לירושלים
וידעתי ששם הוצת הניצוץ הראשון של האהבה שלי לעבודה עם תיאטרון נשים.
ומחר
מחר- אני הולכת להתקשר לסבתא לונה לשאול מה שלומה.
