המפגש בין הדימויים על הבמה לבין סיפורי השחקניות בחיים עצמם
"את לא צריכה לשלם לי, מה שהכי חשוב לי שתכתבי את מיכה
עזבי אותי אני לא צריכה את זה, אבל את מיכה חשוב לי שאת שמו תצייני"
כך ענתה לי רחל לוינסון אשתו של מיכה לוינסון המנוח כשפניתי אליה להסדיר את נושא זכויות היוצרים לפני השימוש בטקסט עבור פסטיבל 'יוצרים בבית' . הם תרגמו יחד את המונולוגים בקובץ 'לדבר עם' מאת ג'יין מרטין
ובתוכם גם את המונולוג 'צלצול ראשון'
אל הקובץ הזה התוודעתי בלימודיי באוניברסיטה
הטקסט 'צלצול ראשון' נגע לליבי מן ההתחלה
שחקנית שמתכוננת מאחורי הקלעים ופורקת רגע את החוויה של להיות סמל- ייצוג-
היא נקרעת על הבמה, עומדת שם ונותנת את עצמה ואת נשמתה ולאחר מכן מרגישה שהיא רק בידור
שלא קורה שם משהו הדדי בינה לבין הקהל, שהם לא מכירים אותה באמת והם לא מספרים על עצמם שום דבר…
זהו מונולוג על החוויה של החשיפה דווקא מאחורי המסכה…
בתיאטרון הקהילתי – יש ערך רב לא רק להצגה, היא אמנות בפני עצמה אך התיאטרון משמש כלי להעצמה אישית, קבוצתית וקהילתית
בפוסטר להצגה הזו שקראתי לה 'עכשיו האור עלי' מצולם צל של אישה שיוצאת מחושך לאור
את המופע הזה העלתי עם נשות נאות הרצל בנתניה
המחזה עסק בבדידות על כל רבדיה וסוגיה
ברמה הקבוצתית הבאנו אל הבמה דרך טקסטים מוכרים את כאב הבדידות בזקנה, האלמנות, הבדידות כאמא שילדיה רחוקים ממנה הבדידות כשאין זוגיות והבדידות בתוך הזוגיות עצמה
זה היה קולאז' שבו כיכבו חנוך לוין ועוד..
האישה המצולמת הגיעה לקבוצה שלנו במקרה
היא סיימה שיעור ספורט ומנהל המתנס אמר לה תשארי למפגש התיאטרון
והיא נשארה
היא עברה בדיוק תהליך גירושין מכוער וקשה
והיא מצאה מזור בתיאטרון ותמיכה גדולה בקבוצה
השתמשנו בצל כדימוי לבדידות
אותה אישה שיחקה את השחקנית במונולוג צלצול ראשון מאת ג'יין מרטין
היא עמדה שם בביטחון ועוצמה ויצא מחושך לאור
גם על הבמה וגם בחיים
זה היה סמלי וחזק מאד
עבורי ימי הסגר הראשונים היו טלטלה והלם
ההתנגדות שהיתה בי במעבר ממפגשים פרונטאליים לזום ישב בדיוק על דמות השחקנית מבטאת במונולוג הזה
איך אפשר לחדור ללב האנשים ככה?
יחד עם הסרת המסכות של אותה אישה
גם אני עשיתי מעבר והתאמתי את עצמי
גם המעבר מבמה למצלמה
מהנה מאתגר וכו
